יש דברים שיותר קל לי “להגיד” במגע ודברים שהמילים צרות מלהכיל. רגשות עזים טובים או רעים מחשבות עצמתיות או אובססיביות וכו’. כל פעם מחדש אני מרגישה אסירת תודה על היכולת לומר את דברי שלא במילים, אלא באופן עמוק הרבה יותר. הרי איך אפשר להרגיע חרדה שמתגנבת לגוף, חומקת פנימה כמו ענן קר שעוטף את הלב…
אולי מפני שנולדתי בשעה הזאת (4:20 לפנות בוקר), אני אוהבת את השעה הכי חשוכה שלפני הזריחה. זו השעה שאני אוהבת לנקות בה את הבית לעשות בה הליכות ומדיטציה. הזמן הזה בין חושך לאור, בין משבר להתבהרות הוא רגע הלידה בטיפול שאני אוהבת כל כך, הרגע שבו המחסום נמס והופך להיות מנוחה גדולה, חשבתי שאסור לשכוח…
